ביטחון סביבתי במזרח התיכון ובצפון אפריק

משה טרדימן

20 יולי 2019

זהו המאמר הראשון במסגרת סדרת מאמרים בנושא של ביטחון סביבתי בעולם המתפתח בכלל ובמזרח התיכון ובצפון אפריקה בפרט. מאמר זה סוקר בקצרה מהו תחום הביטחון הסביבתי במזרח התיכון ובצפון אפריקה ועונה על השאלה מדוע תחום הביטחון הסביבתי חשוב עבור מדינת ישראל וחיוני להכניסו אל תוך תפיסת הביטחון הלאומי שלה.

מהו ביטחון סביבתי?

תחום הביטחון הסביבתי בוחן את האיום שמהווים אירועים ומגמות סביבתיים על העוצמה והביטחון הלאומיים מחד ואת השפעת הסכסוכים בין בני האדם והיחסים הבינלאומיים על הסביבה מאידך. על פי פרויקט המילניום של האו"ם, המונח ביטחון סביבתי מוגדר כ"מערכות סביבתיות החיוניות לקיום חיים על פני כדור הארץ". הגדרה זו כוללת שלוש קטגוריות עיקריות: מניעה או תיקון של נזקים הנגרמים לסביבה כתוצאה מפעילות סביבתית או מלחמה, מניעת סכסוכים הנגרמים כתוצאה ממאבקים על משאבי טבע או דרכי תגובה לסכסוכים שכאלו ובהקשר של פיתוח בר קיימא, הגנה על הסביבה בשל ערכה המוסרי על מנת להבטיח את הישרדות המערכת האקולוגית.

בחקר תחום זה קיימות 2 גישות עיקריות: הראשונה מתייחסת למיליטרזיציה של הפוליטיקה הסביבתית ולכך שסוגיות סביבתיות הן חלק מהתפיסה הכוללת של הביטחון הלאומי, ואילו השנייה מתייחסת לדה-מיליטריזציה של החשיבה הביטחונית ומדגישה את השמירה על הסביבה והפיתוח הבר קיימא. על פי גישה זו, הסוגיות הביטחוניות והשמירה על הסביבה קשורות אחת בשנייה והביטחון הסביבתי נחשב כחלק מהתפיסה הכוללת של ביטחון אנושי. מהבחינה האקדמית, תחום זה מוגדר כמערכת היחסים בין סוגיות ביטחוניות לבין הסביבה הטבעית.

המונח ביטחון סביבתי הוא יחסית חדש ונעשה בו שימוש לראשונה בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת בארה"ב על רקע תום המלחמה הקרה והצורך לחשוב מחדש על הגדרת תפיסות ביטחון חדשות. במקביל, פסגת כדור הארץ, שהתקיימה בריו דה ז'ניירו ביוני 1992, תרמה לגיבוש מדיניות סביבתית גלובלית. שני הגורמים הללו בשילוב עם ההתחממות הגלובלית, רצונן של המדינות להבטיח את ביטחון המים, המזון והאנרגיה והתובנה כי, לפחות במהלך העשור האחרון, מרבית הסכסוכים בתוך מדינות ובין מדינות פרצו על רקע הנגישות למשאבי טבע בסיסיים (מים, קרקע), השימוש בהם והשליטה עליהם הביאו לכך שהשימוש במונח זה התפשט לכלל מדינות המערב ובהמשך, אף למרבית המדינות המתפתחות. כתוצאה מכך, נוסדו מכוני מחקר והתפתחו תכניות לימוד אקדמיות שעסקו בתחום הביטחון הסביבתי. תחום זה הפך להיות חלק מאסטרטגיית הביטחון הלאומי במדינות רבות ברחבי העולם, כולל בארה"ב ובמדינות אירופה.

ביטחון סביבתי במזרח התיכון ובצפון אפריקה

גם במדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה סוגיות סביבתיות נתפסות כסוגיות ביטחוניות ממדרגה ראשונה בשל מספר גורמים. ראשית, המזרח התיכון וצפון אפריקה הוא אחד מהאזורים הפגיעים ביותר בעולם לשינויי אקלים, אולי חוץ מהקטבים הצפוני והדרומי. מבחינה גיאוגרפית, המדבריות מהוות את מרבית שטחו של האזור. קרקעות ראויות לעיבוד חקלאי מהוות רק כ- 11% מהשטח הכולל של האזור והן פוחתות במהירות בשל התפשטות המדבריות מחד ובשל התרחבות הערים מאידך. כמעט כל מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה סובלות ממחסור חמור במים הנובע ממיקומן בחגורת המדבריות העולמית, מההתחממות הגלובלית ובעיקר מאי ניהול תקין של משאבי המים.

המאפיינים הדמוגרפיים באזור מקשים מאד על התמודדות המשטרים עם המחסור במים ובמזון. הריבוי הטבעי במזרח התיכון הוא מהגבוהים בעולם ונע בין 2 ל- 3.5 אחוזים, קרי האוכלוסייה מכפילה את עצמה כל שלושים שנה לערך. על פי הבנק העולמי, בשנת 2017 מנתה אוכלוסיית המזרח התיכון וצפון אפריקה כ- 444 מיליון נפש. משמעות הדבר היא שהמחסור במים רק צפוי להחריף מאחר וכמות האנשים הגדלה והולכת יוצרת לחץ ההולך וגובר על משאב המים היקר והמתכלה. ומאחר וגם השטחים הראויים לעיבוד חקלאי הם מעטים ומתמעטים והולכים, מדינות ערב נאלצות לייבא מזון או, לחילופין, לחכור קרקעות במדינות אחרות ולגדל שם את מזונן. מעבר לכך, מדינות האזור אף חייבות לספק אנרגיה לאוכלוסיה הגדלה במהירות כמו גם תשתיות תקינות בערי הענק הערוכות לקלוט מיליוני אנשים המהגרים מהכפרים אל הערים.

ההתחממות הגלובלית רק מחריפה את המצב הקשה גם כך במדינות האזור. גם מדינות כמו תורכיה, שעד לפני שנים מעטות הייתה ידועה בשפע המים הזורמים בה, התחילה להתייבש. בלבנון, סמל המדינה, ארז הלבנון, החל להיעלם. התפשטות המדבר המהירה מצפון לדרום בדארפור שיחקה תפקיד משמעותי ברצח העם בדארפור. הבצורת שתקפה את סוריה והביאה לעקירתם של כמיליון וחצי איש ממקומות מושבם לערים הגדולות הייתה מבין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים במדינה שעדיין נמשכת זו השנה השמינית ברציפות. סכסוכים על מים וקרקע מעובדת היו בין הגורמים שהביאו לפרוץ אירועי "האביב הערבי" בתימן. עליית מחירי המזון במצרים הייתה בין הגורמים שהביאו לפרוץ אירועי "האביב הערבי" במדינה זו. בשנה וחצי האחרונות, הבצורות באיראן ובעיראק והמחסור במים שנגרם כתוצאה מהן הביאו לפרוץ מהומות נגד השלטונות. התייקרות מחירי המזון בסודאן הביאה לפרוץ המחאות שהביאו להפלת שלטונו של עומר אל-בשיר.

לאור כל האמור לעיל, מדינות האזור מתמודדות מול חמישה אתגרים ביטחוניים סביבתיים עיקריים: ביטחון המים, ביטחון המזון, ביטחון האנרגיה, מדבור והתדרדרות הקרקע. בעשורים האחרונים מורגשת עלייה במודעות לאתגרי הביטחון הסביבתי גם בקרב המשטרים וגם בקרב הציבור ברחבי העולם הערבי. לפיכך, החל מראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת התחילו לקום משרדים ממשלתיים העוסקים באיכות הסביבה, המשטרים בכל מדינות האזור קידמו תכניות אסטרטגיות לשמירה על הסביבה ולהתמודדות מול שלושת האתגרים הסביבתיים הביטחוניים החשובים ביותר – ביטחון המים, ביטחון המזון וביטחון האנרגיה. כמו כן, בחלק מהמדינות, כדוגמת מרוקו ותוניסיה, קודמה חקיקה סביבתית פורצת דרך המתייחסת גם לפיתוח בר קיימא ולראשונה באזורנו גם לשינויי האקלים. מדינות האזור אף חתמו ואשררו הסכמים ואמנות אזוריים ובינלאומיים להגנה על הסביבה.

במקביל, נוסדו ארגונים סביבתיים בלתי ממשלתיים בכל מדינות האזור, כמו כן, במהלך 15 השנים האחרונות לערך נרשמה עלייה משמעותית בסיקור התקשורתי בכל אמצעי התקשורת של סוגיות סביבתיות ושל סוגיות ביטחוניות סביבתיות בעולם בכלל ובאזורנו בפרט נוסף על כך, אף הוקמו מספר מגזינים המוקדשים אך ורק לאיכות הסביבה. כדוגמת "אל-ביא'ה ואל-תנמיה" (איכות הסביבה והפיתוח), מג'לת אח'באר אל-ביא'ה (מגזין חדשות הסביבה), "אפאק אל-ביא'ה ואל-תנמיה" (אופקי איכות הסביבה והפיתוח) ועוד. מכוני מחקר ומחלקות באוניברסיטאות העוסקות בהיבטים שונים של אתגרי הביטחון הסביבתי הוקמו בכל רחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה.

יחד עם זאת, המשטרים והציבור בעולם הערבי מתייחסים באופן שונה לסוגיית הביטחון הסביבתי. אך בסוגיית ביטחון המים כולם רואים עין בעין. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שמקורות המים העיקריים במזרח התיכון ובצפון אפריקה הם מי תהום ונהרות, שהגדולים והעיקריים שבהם – הנילוס, הפרת, החידקל והירדן – הם נהרות בינלאומיים. נהרות בינלאומיים הם נהרות הזורמים בגבולן או בתחומן של שתי מדינות או יותר או ששטח אגן הניקוז שלהם מצוי בגבולן או בתחומן של שתי מדינות או יותר. בהקשר זה, יש להבחין בין מדיניות עיליות, שבהן נמצאים מקורות הנהרות ורוב מימיהם, לבין מדינות תחתיות, שהן אלו שהשתמשו במי הנהרות מזה אלפי שנים ושימוש זה הוא המקנה להן זכויות היסטוריות על השימוש בהם. כך, למשל, ממלכות הפרעונים, בבל, אשור ואכד התפתחו בחלק התחתי של נהרות הנילוס, הפרת והחידקל. אך, הבעיה היא שמדינות ערב אינן שולטות על מקורות הנהרות הללו, הנשלטות ע"י מדינות לא ערביות כדוגמת איראן ותורכיה במקרה של הפרת והחידקל, ישראל במקרה של נהר הירדן ואתיופיה ומדינות אפריקניות נוספות במקרה של הנילוס. כיום, סוגיית השליטה על מי הנהרות הללו והשימוש במימיהם רק מחריפה בשל הבצורות וגידול האוכלוסייה, המאלצות גם את המדינות העיליות להשתמש במי הנהרות הללו לצרכי פיתוח, דבר המאיים על ביטחון המים של המדינות התחתיות.

על כן, מהבחינה הפסיכולוגית, המשטרים וכלל האוכלוסייה במדינות התחתיות חשים נחותים לעומת המדינות הלא ערביות השולטות על מקורות המים שלהם ומאוימים בשל אפשרות הפחתת אספקת המים ולעתים רחוקות אף הפסקה מוחלטת של הזרמת המים דרך הנהרות. כך קרה בינואר 1990, כאשר תורכיה עצרה את זרימת הפרת למשך חודש שלם כדי למלא את המאגר של סכר אתאתורכ שבדרום מזרח אנטוליה. לכן, גם המשטרים וגם אמצעי התקשורת במדינות ערב עושים שימוש בלשון מאיימת ותוקפנית כנגד המדינות העיליות הלא ערביות ומי שבתפיסתן, מסייעות להן. כך, למשל, בשנת 1978 איים נשיא מצרים דאז, אנואר אל-סאדאת, שצבא מצרים יתקוף כל מדינה שתיקח את מי ארצו ושנתיים לאחר מכן הזהיר שוב את אתיופיה שלא תנצל את מי הנילוס וכן את ישראל שלא תסייע לאתיופיה בכך. עד היום ניתן למצוא בתקשורת המצרית מאמרים בנושא הסיוע הישראלי לאתיופיה בניצול מי הנילוס על חשבון מצרים על רקע בניית סכר התחייה על הנילוס הכחול שבאתיופיה – הסכר שמצרים חוששת שעם תום בנייתו עתיד להביא לזרימה מועטה יותר של מי הנילוס אליה.

אך, כאמור, קיים פער בתפיסת הביטחון הסביבתי בין המשטרים לבין הציבור במדינות ערב. ככלל, ניתן לומר שהמשטרים במדינות ערב תופסים את הביטחון הסביבתי ואת אתגרי הביטחון הסביבתי מולם הם מתמודדים כחלק מתפיסת הביטחון הלאומי וכתנאי הכרחי להישרדותם בשלטון. לשם כך, הם מפתחים תכניות לאומיות לאבטחת ביטחון המים, ביטחון המזון וגיוון מקורות האנרגיה, כולל אנרגיה גרעינית. בנוסף, הם מפתחים תכניות למאבק נגד המדבור, לשמירה על המגוון הביולוגי, להפסקת השימוש בשקיות פלסטיק ובכלי פלסטיק חד פעמיים ועוד. לעומת זאת, הציבור, המדענים והארגונים הסביבתיים הבלתי ממשלתיים מדגישים יותר את השמירה על הסביבה והפיתוח הבר קיימא כחלק מתפיסת הביטחון האנושי. הדגשה זו משתקפת גם בעשרות הרבות של המאמרים שהתפרסמו בתקשורת הערבית בסוגיית הביטחון הסביבתי וגם במחאות הסביבתיות ובשיח ציבורי שהתפתחו כנגד פעולות של המשטרים הפוגעות בסביבה. היא משתקפת גם בקריאתה של סגנית ראש מועצת המנהלים של האגודה הסעודית לאיכות הסביבה, מאג'דה אבו ראס, במאי 2017, להקים מנגנון ביטחוני סביבתי שיהיה כפוף למשרד הפנים ושתפקידו יהיה לשמור על הסביבה ולהפסיק את תופעת השפיעה הסביבתית במדינה.

על מנת לגשר על הפער בתפיסת הביטחון הסביבתי, על מארגני המחאות הסביבתיות או השיח הציבורי לגייס בסיס תמיכה רחב, סיקור תקשורתי נרחב והכי חשוב, להפוך את הסוגיה השנויה במחלוקת מסוגיה סביבתית גרידא לסוגיה פוליטית וכך להצליח במאבק שהם מנהלים. במקרים שהם לא מצליחים לעשות כן או במקרים שהמחאות והשיח מתנגשים באינטרסים חיוניים של ביטחון לאומי, אז ידם של המשטרים תהיה על העליונה. כך, למשל, בירדן מתנהל זה קרוב לעשור שיח ציבורי סביב האנרגיה הגרעינית ובניית כור גרעיני בשטח המדינה.אמנם, לאחרונה נמצאו בירדן גז טבעי ואף פצלי שמן, אך ירדן מייבאת את רוב האנרגיה שלה מעיראק וממצרים – מדינות לא יציבות מבחינה ביטחונית. לכן, למרות מחאות רחבות היקף מצד חברי פרלמנט, פעילים סביבתיים, אנשי שבט בנו צחר ומדענים שמחו כנגד הסכנות שכור גרעיני עלול לגרום לסביבה ולכלכלה, תכנית הגרעין הירדנית ממשיכה להתקיים בשל הצורך של ממשלת ירדן, שאינה נהנית מעצמאות אנרגטית, לגוון את מקורות האנרגיה מצד אחד ולהיות פחות תלויה במדינות אחרות שיספקו את צרכי האנרגיה שלה מצד שני.

סיכום – מדוע מדינת ישראל צריכה להכניס את תחום הביטחון הסביבתי לתפיסת הביטחון הלאומי שלה?

בשונה ממדינות ערב ומהמדינות המפותחות, במדינת ישראל תחום הביטחון הסביבתי לא רק שאינו נלמד במוסדות להשכלה גבוהה ולא נחקר במכוני המחקר, הוא גם כלל אינו נמצא בשיח שלא לדבר בתפיסת הביטחון הלאומי. אמנם, ניכרת עלייה במודעות הסביבתית בקרב הציבור הישראלי, אך אין זה מספיק. מדינת ישראל נמצאת במקום האחרון מבין המדינות המפותחות במודעות לשינויי האקלים. זאת, למרות שעל פי המודלים האקלימיים, עד לסוף המאה הנוכחית, הטמפרטורות במזרח התיכון ובצפון אפריקה עתידות לטפס פי 2 מאשר בשאר העולם. כמו כן, כמות המשקעים תפחת בתורכיה, בעיראק, בסוריה, בלבנון, בצפון אפריקה ובצפון הארץ בכלל ובצפון מזרח הארץ בפרט. לעומת זאת, כמות המשקעים צפויה לעלות בדרום מערב הנגב וברצועת עזה.

לאור הנתונים הללו, האתגרים הביטחוניים הסביבתיים מולם מתמודדות מדינות האזור רק יחריפו בעקבות שינויי האקלים. מדינת ישראל היא חלק מהמזרח התיכון ולכן, אף היא מתמודדת מול אותם אתגרי הביטחון הסביבתיים כמו יתר מדינות האזור. וגם בישראל, כמו ביתר מדינות האזור, יש להתייחס לסוגיות סביבתיות כאל סוגיות ביטחוניות ממדרגה ראשונה, כך, לדוגמא, בשנת 2016 מתקן ההתפלה באשקלון, המספק כ- 15% ממי השתייה של ישראל, נסגר פעמיים בעקבות הזיהום המגיע מהביוב מרצועת עזה. לאחר מכן, בעקבות סבב הלחימה הקצר האחרון בעזה, במאי 2019, החליט שר האנרגיה, יובל שטייניץ, על שעת חירום במשק הגז הטבעי בנימוק ביטחוני וכתוצאה מכך, הופסקה הזרמת הגז ממאגר תמר לישראל ליומיים שבמהלכם נשען משק החשמל על סולר ודלקים מזהמים ויקרים אחרים. לכן, אבטחת פעילות מתקני התפלה ומאגר תמר היא לא רק סוגיה סביבתית אלא סוגיה סביבתית ביטחונית שצריכה להוות חלק מתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל.

מעבר לזה, חשוב להבין כי לסביבה אין גבולות ולכן ישראל צפויה להיות מושפעת מסוגיות סביבתיות שלשכנותיה יקשה להתמודד מולן. דוגמא טובה לכך היא שככל הנראה, ישראל תיאלץ להתמודד מול סוגיית פליטי האקלים העלולים להתדפק על דלתותיה בעקבות שינויי האקלים הפוקדים את האזור ושימשיכו לפקוד אותו ובעקבות העלייה הצפויה במפלס פני הים בשל התמוססות הקרחונים בקטבים הצפוני והדרומי. נוסף על כך, בהקשר הפלסטיני, חשוב לזכור כי בשטח ישראל זורמים נחלים שמקורותיהם נמצאים בשטח הרשות הפלסטינית, כמו נחל אלכסנדר ונחל הבשור. במידה והנחלים הזורמים בשטח הרשות הפלסטינית מזוהמים, אז הם מזהמים גם את אותם הנחלים הזורמים בשטח ישראל. סוגיות סביבתיות נוספות כמו זיהום אוויר, תשתיות תקינות, ביוב, זיהום מים, חפירה לא חוקית של בארות ועוד הן לא רק נחלת הרשות הפלסטינית אלא משפיעות מיידית ובמישרין על ישראל.

לאור כל האמור לעיל, יש לישראל הרבה מה ללמוד ממדינות ערב. ראשית, עליה להפוך את הסוגיות הסביבתיות לסוגיות ביטחוניות סביבתיות ולכלול אותן במסגרת תפיסת הביטחון הלאומי שלה או, לכל הפחות, במסגרת סוגיות הביטחון האנושי. שנית, על מארגני המחאות הסביבתיות והשיח הציבורי הסביבתי להפוך את הסוגיות הסביבתיות מסוגיות א-פוליטיות לסוגיות פוליטיות. כך, גם, השר להגנת הסביבה יהיה תפקיד הרבה יותר נחשק מאשר הוא כיום. שלישית, יש לשנות את הדימוי השלילי של איכות הסביבה. בעיני רבים, איכות הסביבה מתקשרת באופן טבעי עם הצד השמאלי של המפה ועם העשירים, בעלי היכולת והמשכילים על הציבור הישראלי להבין כי איכות הסביבה היא סוגיה שצריכה להעסיק את כלל הציבור הישראלי ואת כלל המפלגות מכל קצווי הקשת הפוליטית. רביעית, יש צורך להעלות את המודעות הסביבתית בקרב כלל הציבור הישראלי ואולי אף להקים מפלגה ירוקה שתחרוט על דגלה את הפיכת הסוגיות הסביבתיות לסוגיות ביטחוניות ופוליטיות. חמישית, גם נושאים הקשורים לאיכות חיים כדוגמת צפיפות גדלה והולכת בעיקר במרכז הארץ אך גם בערים הגדולות בשל הריבוי הטבעי הגבוה, סילוק אשפה וביוב, היעלמות השטחים הירוקים, קריסת מערכת התחבורה ועוד עלולים לפגוע בחוסנה הלאומי של המדינה.

לסיכום, מאחר וישראל ממוקמת מבחינה גיאוגרפית במזרח התיכון, היא מתמודדת מול אותם אתגרי הביטחון הסביבתי מולם מתמודדות כלל מדינות ערב. בדומה למדינות ערב, עליה לאמץ את ההתייחסות לסוגיות סביבתיות כאל סוגיות סביבתיות ביטחוניות ופוליטיות. מעבר לזה, עליה לשתף פעולה עימן, ככל הניתן, לשם התמודדות משותפת מול אתגרי הביטחון הסביבתיים.